DebbieSaar.Head

תופרת מילים ברשת ב'  |  תופרת מילים ברשת א'  |  מנחם מ. פאלק מראיין את דבי סער  |  דבי סער כלת פרס ראש הממשלה  |  גלריית בית העם ב-ynet - בחירת העורכים  |  עִתּוֹן 77 - אלברט בן-יצחק יעקב על תופרת מילים  |  אלי אשד על תופרת מילים  |  עִתּוֹן 77 - המלצת העורך  |  Time Out תל-אביב - בחירת העורך  |  מקום ראשון בתחרות כתיבה בתכנית טלוויזיה  |  דבי סער ב"העולם הזה"  |  שי חג'ג' מראיין את דבי סער ל'עתיד לנצרת עילית'  |  שושנה ויג על תופרת מילים  |  Debbie Saar | English  |  פסטיבל מטולה  |  מַשּׂוּאָה לַשּׁוֹאָה  |  מִגָּלוּת לגאולה  |  ארץ אהבתי  |  אמונה ותפילה  |  אומרים אהבה יש בעולם  |  תערוכת שירי סתיו  |  שירים מהעיר הגדולה  |  דבי סער ב"הארץ"  |  תופרת מילים בקול המוסיקה  |  שירים נוספים בקול המוסיקה  |  חדשות  |  תרבות וספרים ב-Ynet  |  תופרת מילים ברדיו החינוכי של קול ישראל  |  דבי סער - ימי שירת יידיש  |  


תאריך ושעה
 

מונה:

     
 

מחוללת הזבל
מאת:
דבי סער

סוקרת במראה בעין אחת, אדומה, את שאריותי. עינִי האחרת מצומצמת ומעוטרת בעיגול כהה. שערי המרוט מזדקר כמסגרת גרוטסקית סביב מסכת פני המרוסקים, מסכת חיי. אני שולפת מספריים ובחמת זעם גוזזת תלתל. עוקרת יומנים ואלבומים, תולשת דפיהם באכזריות. אחוזת תזזית אני מנפצת את המראה ומחוללת יחפה, באקסטזה, על השברים. שובל הדם הניגר מרגלי מענג. כואב לי, משמע - אני חיה! בדלֵי היומנים מדממים. אני דוחסת את רסיסי חיי השבריריים לשקיות, ושועטת למְכוֹלַת הזבל.

בוקר חורפי אחד, פורצת לחלומי רוח פרצים. על פני חולפת דמות דקיקה, ספק ילדה ספק אשה, נושאת שקיות אטומות. דומה, שהגוף הצנום מחשב לכרוע תחת העומס. היא נעצרת מול מכולַת הזבל, גודרת עצמה בשקיות. אני מתנתק מהספסל שלי, גורר את כלב ומסתתר איתו בין השיחים. היא מקריבה שקית אחר שקית ללוע הפעור. חזותה מקרינה משהו מוזר, מנוכר ומוכר גם יחד. שלהבות תלתליה האדומים מרצדות ברוח, רגליה מסתחררות בפראות, נוגעות לא נוגעות בקרקע. אני צופה מוקסם בפולחן הזבל הסוריאליסטי. קינתה נישאת ממעמקים, מתרפקת על אוזני:

"ככל שעברי מתנקז ודועך בפח, כך פושה ומתעצמת הסופה. שיירי אתמולי הנגנזים, פודים ניצוצות חירותי. חתול אשפתות מנצח על טקס החניכה במִסדר עוף החול."

חתול חולף בקרבתי. כלב, שמִשְׂחק תופסת עם החתול קוסם לו יותר ממשחק המחבואים שלי, נובח במחאה. היא קופאת בבהלה. השקית שבידה נשמטת, נתפסת בענף ונפרמת. פיסות נייר וגזרי תמונות מתפזרים. היא קוטעת את הריקוד המופלא ומלקטת אותם בחיפזון. הרוח נושאת לעברי פיסות אחדות. סקרנותי כובשת אותי. אני שולח יד וטומן אותן בכיסי. תנועותי הגמלוניות מרעישות את הענפים, ועורב שחור נס בקריאה רמה. כלב מצטרף להילולה וגורר אותי ממחבואי. מבטה מנותק, קולה מרוסק, כמו עולה מאוב:

"בַּחסות הסער. בִּכְסות נווד ישיש. רתום לכלב שמוט זנב. הלום שינה ויין. שיבה ועלי שלכת שזורים בזקנו. עליבותו גדולה כעליבותי... אלוהים?"

אני טובע בשתי בריכות חומות המסוככות בשורת ריסים כהים. כתם שחור מעיב על העין השמאלית. נכלם שנתפסתי בקלקלתי, אני מבקש להימלט. למראה הדמעות שנקוות בזוויות הבריכות החומות, ניטעות רגלי במקומן. אני מפטיר ברכת שלום מבוישת ומושיט לה ממחטה מהוהה. היא מלטפת את כלב וממוללת בידה השניה את הממחטה. אני מחווה על הספסל ומתיישב. היא מצטנפת בקצה הספסל כגוזל מרוט. כלב נאסף לחיקה וזוקף אוזן קשבת. היא מתכרבלת, ונושאת דברה לאילנות הדוממים וחשופי העלווה:

"אני זוכרת כאילו היה זה היום... אבא מאבד סבלנותו... העיניים שלו... אני רואה זאת בעיניים שלו... קולו עדיין מאופק, אך ידו כבר מורמת. הוא מכה בלי הבחנה. כנראה שהייתי ילדה רעה מאוד. אבא הוא כמו אלוהים. אם הוא מכה, סימן שאני ממש איומה, שמגיע לי. איני זוכרת מה עוללתי. גם את המכות איני זוכרת, רק את הטפיחות בראש ואת המשפט: "תכניסי לך טוב לראש," ואת המילה: "מִסגרת"... אני מתנתקת... אני שונאת מסגרות, שונאת, ואני לא רוצה להכניס לראשי שום דבר..."

היא משתתקת. הדי כל הסטירות שהנחתי בימי חלדי מצטלצלים באוזני ומעלים בהן סומק עז. אדי שיכר זול מפעפעים מתת הכרתי, מציפים נפשי בזיכרונות מפוררים. דלת הפלדה שהגפתי לפני עידנים נפרצת בחריקה. עיניים אילמות עולות מתהום הנשייה, נתלות בי כקרסים, תולות אשם. אני משפיל עיני פן תסגירני הבושה המציפה אותן. כלב מלקק כף ידה לעודדה, והיא ממשיכה:

"הגבר הגוהר מעלי חובט בי נמרצות... העיניים שלו... אני רואה זאת בעיניים שלו... העיניים הן ראי הרפש... עיניו מתרוצצות בחוריהן כעיני חיית בר מוכת טירוף, נחיריו מתרחבים ושפתיו חשוקות. אני קורסת על הרצפה, מקופלת כעובר, מגוננת על ראשי. איני מעזה להחזיר. אני כבר מיומנת בלהיות שק אִגרוף. אין לי סיכוי נגדו. כשהוא באמוק הוא מנותק, לא שומע ולא רואה... גם אני מתנתקת... דומני, שהוא מוסיף להכות גם אחרי שאבדה הכרתי... אני מתעוררת בתחתית גרם המדרגות. הוא רכון מעלי, לוחש: "החלקת." אני נאחזת במעקה ומרימה עצמי. כל גופי דואב. "החלקת," הוא מסנן שוב מבין שפתיו. אני שותקת. אני הרי יודעת שלא החלקתי. אני זוכרת היטב כיצד דחף אותי במורד המדרגות. אני מבכרת לשתוק. מילים לא תשננה דבר. עלבון וזעם מציפים עיני בדמעות צורבות. אני כובשת אותן ונמלטת לגג. הוא דולק בעקבותי כרוח רעה, מכוון לעברי רובה. אצבעותיו מתעקלות על ההדק כטפרים של צפור טרף. ברגע האחרון הוא מסיט את הקנה ויורה ביונה שחולפת מעלי. היונה מתרסקת על הגג כגוש אבן. הד צחוקו המלגלג מלווה את פצפוץ עצמותיה כקינת אשכבה צורמת. דמעות תסכול וחוסר אונים עולות בעיני. הוא מניף אותי מעבר למעקה ומחזיק בי בגובה חמש קומות. פעמוני רוח באחת הדירות מצלצלים כמטורפים. הוא מאיים שירפה, ושאתרסק על פחי הזבל... אני מתנתקת... מתעוררת ומוצאת שאני עדיין חיה... אני עדיין חיה, אך משהו ממני מת עם היונה הזו, שהייתה כפרתי... בלילה, אני בורחת לחוף. בתי עטופה בזרועותי. הוא מופיע, מנופף בסכין ודוקר. זעקת חיה פצועה בוקעת מגרוני. זו הפעם היחידה בחיי שאני מעזה למחות בקול. אפילו אני מופתעת למשמע הצליל הדיסהרמוני והבלתי אנושי שמפיקים מיתרי קולי. איני זוכרת אם בכיתי. גופי היה מלוח ממי הים, מהדם, ואולי, גם מהדמעות... הוא מתרה בי שלא אספר, שלא יאמינו, ומאיים שאם אתלונן במשטרה - יהרוג אותי. הוא מתוחכם. לרוב, המכות אינן מותירות סימנים. גם השכנים חוששים מפניו ואינם מתערבים. אני אוספת את חרפתי ומתלוננת במשטרה. הוא טוען שהסימנים הכחולים נובעים מ'נפילות ומעידות'. כעבור חודשים אחדים, הוא מקריא בשחצנות מכתב רשמי: "התלונה נגנזה מחוסר עניין לציבור"... כמובן... בעיניהם אני 'מוֹעדת', ולא 'מוּעדת לפורענות'... כיצד הרהבתי בחוצפתי לשכוח? הרי איני חלק מציבור, אני הפקר... אני נמלטת למעון לנשים מוכות. מוצאת את עצמי מאחורי סורג ובריח, כחיה בכלוב. הוא מהלך מחוץ לגדר כטווס בן-חורין, מתגרה בי... בי האשם. זה ברור. עובדה שאני כלואה..."

קור סורגי המתכת מזדחל מנבכי זכרוני, עוטה גווייתי באדרת כפור, מקפיא זעקתי. להט עברה המתכלה על מזבח עתידה, צורב ומתיך כבלי עברי הפרומים. קשר השתיקה שקשרתי על זכרוני הולך ומתרופף... כלב מחכך את אפו בזרועה והיא ממלמלת בנימה מהורהרת:

"אני דוברת אמת! אני חוששת שלא יאמינו לי, מפני שמה שקורה לי אינו הגיוני, אינו אמור לקרות... אבל... אני יודעת שזה קורה! זה קורה לי! וכל השנים הללו אני ממשיכה להאמין לפחד הלוחש באוזני בקנטרנות, ושותקת."

היא נועצת בי עין מוכת יגון. אני שותק, מצפין מצפוני המגואל בדם תחת כנף מעילי "אני מאמין, אני יודע," אני ממלמל... זיעה קרה מבצבצת כאות קין על מצחי. אני מרכין ראשי. רוח סער משקשקת את הצמרות, מקישה אותן זו בזו. עלים נידפים כרוחות רפאים, מסתחררים במחול טרוף סביב מכולַת הזבל. מערבולת אימתנית מעלה לסף זיכרוני את כל אותן פעמים שלא האמנתי. צינה עזה חודרת בין חרכי מעילי ומתגנבת לנשמתי. אני מבקש לאמצה ללבי, להתוודות, להתנצל בשם כל אלה שהפנו עורף, ששתקו. היא משפילה את עינה הטובה ולוחשת בהיסוס:

"כבר מותר לדבר על מה שאסור שיקרה, נכון?"

הרוח שורקת בעוז, מנסה להחניק את קולה. השמש נבלעת מאחורי רכס עבים שחורים. נהמת רעם מתגלגלת באוזני. אני משתוקק להשתיקה. איני רוצה לשמוע עוד. די לי במה שאני יודע... ענן חשכה נפרס מעלינו כחופה, מצל ומעיב על פניה המתקדרים. כלב מייבב וטומן את אפו עמוק בחיקה. 

"אתה פוחד מהחושך?" שואלת, "אני דווקא חוששת מהדברים המתרחשים בחסות העלטה. החושך לכשעצמו אינו מפחיד."

עדר עבים אפלים שועט בשמיים, מתפשט בנשמתי כגל קלון... מול עיני... אני רואה זאת בעיני... ברקי דם נוטפים מן הרקיע; אנטנות נתלשות; כבלי מתכת יתומים ומדובללים מיטלטלים; חלונות מזדעזעים ונעקרים; פצעים נפערים בכתלים רעועים, מזמינים את הרוח לחדור ולחבוט בקרביהם; דלתות חלודות חורקות, נעתקות מקירות מטים לפול; דודי שמש מתנפצים על אבני מרצפות, מגירים תכולתם כקיא; גאות מי ביבים נמהלת בזרמת בוץ עכור; רפש נקווה לשלוליות מי אפסיים דלוחות ומעופשות; צחנה כבירה פושה, נישאת על כנפי הרוח כגל מבאיש ואימתני... דחף נוקש על דלת נפשי בעיקשות כשלד נושן ונוקשה. פחד מפעים בעורקי רצון לרטש לועה, לבתק מיתרי קולה, לקפד פתיל דבריה... "שתקי!" מתפלל לבבי ומפרכס. "החרישי!" מצווח הדחף ומנקר במוחי. "חיים ומוות ביד הלשון!" לוחשות שפתי החשוקות... מתוח כמיתר שעומד לפקוע, אני ממתין למוצא פיה, מחכה לאות... תקתוק מטרונום וצלילי רקוויאם מתקתקים כפצצת זמן במוחי... אני מתנתק... ושוב, אני מובס... יצר הרע, המבקש להחניק את קול מצפוני הדובר מגרונה, קם עליה לחונקה...

קול משק כנפיים נשמע. ציפור מסתבכת בסבך השיחים. תשומת לבי מוסטת. כלב מושך ברצועה, גורר אותי לכיוון. חתול אשפתות מדובלל מגיח מן המכולה, מזנק על הציפור, לוכד אותה ונמלט כשהיא בין שיניו. אני קרוב דיִי לשמוע חיבוט כנפיים, פרפורי גסיסה, אך רחוק מכדי להושיע. עדות נעלמה בדמות ענן נוצות מרוטות, היא כל שנותר.

כשאני מסתובב, אין איש. היא התפוגגה עם ערפילי הבוקר. פיסות הנייר יוקדות בכיסי. אני פורס אותן על הספסל, משבץ אותן כפסיפס. אות נקשרת באות, כחוליות של שרשרת קסומה, והמילים: "אתה מאמין לי?" מזדעקות מהפיסות באילמות. אני מבקש לקרוא בשמה, אך הוא אינו ידוע לי. רוצה לנחם ואיני יודע מה לומר. דמותה עולה לנגד עיני. היא מחוללת במחול פלצות, אחוזת חלחלה, מחלחלת בישותי, מחוללת בהווייתי סופת תמורות. אני מעלה על נייר ממורט את שרציתי לומר. כשיורדת החשכה, אני עוזב את הפתק על ספסל העץ, ועליו אבן, כעל מצֵבה. 

 
 

 
     
   


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

כל הזכויות שמורות לדבי סער  ©  All rights reserved by Debbie Saar