יתוש בראש
מאת: דבי סער
מתוך: 'היסטֵריה למתחילים', כרך א', 'אלה תולדות'

יום אחד ישב שלומפר בחדרו. משועמם כהרגלו בהה בתקרה והחליט לעשות מעשה. עוד שעה ארוכה המשיך לבהות בתקרה, עד שקם והלך לחברו שלומיאל. כי זאת עלי לומר לכם, שלשלומפר חברים רבים וכולם משועממים ובטלנים כמותו.
ישבו שלומפר ושלומיאל על המיטה ושתקו. אמא של שלומיאל שהשקט הטריד אותה, הציצה מדי פעם מהדלת לבדוק מה קורה. כשהשתכנעה שדבר אינו קורה, הכניסה לחדר עוגיות שוקו-צ'יפס וקולה קרה. שלומפר ושלומיאל זללו את העוגיות, שתו מהקולה וגרדו בין אצבעות רגליהם. זה היה סימן שהם חושבים.

כשנגמרו העוגיות והקולה, הלכו שלומפר ושלומיאל לבית של תרח. לתרח תמיד היו רעיונות טובים איך להרוג את הזמן. הם צלצלו בפעמון כמה פעמים, אך הדלת נשארה סגורה. שלומפר ושלומיאל ידעו שאין סיכוי שתרח יפתח להם. תרח לעולם אינו ניגש לדלת כי איש אינו בא אליו. הם עשו סיבוב וטיפסו מהחלון. החדר היה ריק. שלומפר ושלומיאל התיישבו על המיטה וחיכו. הם היו בטוחים שתרח בבית. תרח אינו יוצא לשום מקום פרט לבית הספר, וגם זה רק כי אבא שלו מסיע אותו. אולי זה קשור לכך שאין לו חברים רבים, או לזה שהילדים צוחקים על המשקפיים המוזרים שלו, אבל זה באמת לא משנה למה. מה שחשוב זה שתרח תמיד בבית. שלומפר ושלומיאל הם החברים היחידים של תרח, וגם הם חברים שלו רק אחרי שעות הלימודים, ובגלל שאף פעם לא נגמרים לו הרעיונות.

ישבו שלומפר ושלומיאל על המיטה והשתעממו להנאתם. כעבור שעה קלה, נכנס תרח לחדר ובידיו ערימת ניירות. הוא לא הבחין בשלומפר ובשלומיאל. שלומיאל התעטש, כי זה היה הסימן המוסכם ביניהם. תרח הסתכל דרך המשקפיים וחיפש את מקור העיטוש. למשקפיים של תרח עדשות עבות כמו תחתיות של כוסות. פעם חשב שלומפר לומר לתרח שאולי, בעצם, העדשות הללו מפריעות לו לראות, אבל הוא בכלל לא היה בטוח שלתרח איכפת.
תרח התיישב על המיטה ושאל: "בשביל מה באתם?"
וזאת עליכם לדעת, שתרח אולי אינו רואה היטב, אך הוא יודע שאם שלומפר ושלומיאל באים אליו, סימן שהם צריכים משהו. שלומפר אמר שהם מחפשים רעיון איך להעביר את הזמן, כי החופש רק התחיל והם כבר משועממים. תרח שתק וחיטט באף. שלומפר ושלומיאל התעודדו כי ידעו שזה סימן טוב. תרח תמיד מחטט באף כשהוא חושב. עייפים מהבטלה, שקעו השניים בנמנום. בדיוק כשנדמה היה להם שנרדמו, קפץ תרח ואמר: "נקים מדינה! מדינת בטלנים! מדינת שנור לכל המקופחים והמסכנים!"
שלומפר ושלומיאל הסתכלו זה בזה מבעד לקורי הנמנום. המשפט שתרח אמר נשמע ארוך ומסובך. הם לא ממש הבינו אותו, אבל היו בטוחים שהרעיון מוצלח. הרעיונות של תרח תמיד היו מוצלחים.
"למה אתה מתכוון?" פיהק שלומיאל.
תרח חזר על דבריו: "נקים מדינת שנור לבטלנים, מקופחים ומסכנים."
שלומפר ושלומיאל לא התלהבו מהרעיון המוזר, אך צליל המילים "מדינת בטלנים" מצא חן בעיניהם.
"מה נצטרך לעשות?" שאל שלומפר, שהיה עצלן אפילו יותר משלומיאל.
"לא הרבה!" הבטיח תרח.
"אז מי יקים את המדינה?" התעורר שלומיאל, שלא אהב להתאמץ.
"היהודים, כמובן," הרגיע תרח, "הם מומחים בשנור, תמיד מרגישים מקופחים וכבר אלפיים שנה מסתובבים בלי מדינה."
"ומה יצא לנו מזה?" התמתח שלומפר.
"הם יקימו את המדינה, ועד שנגדל, תהיה לנו מדינה על המוכן," הסביר תרח.
"ולמה שהם יתנו לנו אותה אחר כך?" התפלא שלומיאל.
"הו, זה החלק הפשוט ביותר," השיב תרח, "כל אחד יודע שהיהודים כבר איבדו פעם מדינה."
"איפה? איפה הם איבדו אותה?" התלהב שלומפר שהיה רגיל לאבד דברים וקיווה סופסוף להתחיל למצוא.
"לא היכן אלא מדוע," הסביר תרח לאט, "איבדו בגלל שנאת חינם."
"נו?" שאל שלומיאל.
"אז אחרי שיקימו מדינה, נמתין שיסיימו להרוס אותה," המשיך תרח.
בשקט שהשתרר נשמע זמזום של יתוש. שלומיאל השליך עליו נעל וניסה למרוח אותו על הקיר, אבל תרח זינק ותפס אותה באוויר.
"הי, לא ידעתי שאתה קופץ כל כך טוב," התפעל שלומיאל.
תרח ניתר שוב, תפס את היתוש ויצא מהחדר. אחרי דקות אחדות חזר עם צנצנת שקופה ובתוכה היתוש.
"מה זה, תחביב חדש?" הסתקרן שלומפר.
"היתוש הוא חלק מהתוכנית," הניח תרח את הצנצנת על השולחן.

אחר כך אמר תרח עוד דברים אחדים. שלומפר ושלומיאל לא הבינו את כל מה שתרח אמר, אך זה לא היה חשוב, כי ממילא לא היה להם שום רעיון אחר.
כשנמאס לשלומפר לראות איך היתוש מידפק בדפנות הצנצנת שאל: "טוב, אז מה צריך לעשות?"
"לשחרר את היתוש בבית של הרצל, השכן," קם תרח והצביע על איש מזוקן בחלון שממול.
"בשביל מה?" שאל שלומיאל.
"זה יתוש מיוחד," הושיט תרח את הצנצנת, "האכלתי אותו בפירורים שטבלתי ברעיון הקמת המדינה. כשהיתוש יעקוץ את הרצל – הרצל ידבק ברעיון."
"ומה אחר כך?" שאל שלומיאל.
"אחר כך?" גיחך תרח, "נשב ונחכה."

...ואם תרצו – אין זו אגדה.