DebbieSaar.Head

תופרת מילים ברשת ב'  |  תופרת מילים ברשת א'  |  מנחם מ. פאלק מראיין את דבי סער  |  דבי סער כלת פרס ראש הממשלה  |  גלריית בית העם ב-ynet - בחירת העורכים  |  עִתּוֹן 77 - אלברט בן-יצחק יעקב על תופרת מילים  |  אלי אשד על תופרת מילים  |  עִתּוֹן 77 - המלצת העורך  |  Time Out תל-אביב - בחירת העורך  |  מקום ראשון בתחרות כתיבה בתכנית טלוויזיה  |  דבי סער ב"העולם הזה"  |  שי חג'ג' מראיין את דבי סער ל'עתיד לנצרת עילית'  |  שושנה ויג על תופרת מילים  |  Debbie Saar | English  |  פסטיבל מטולה  |  מַשּׂוּאָה לַשּׁוֹאָה  |  מִגָּלוּת לגאולה  |  ארץ אהבתי  |  אמונה ותפילה  |  אומרים אהבה יש בעולם  |  תערוכת שירי סתיו  |  שירים מהעיר הגדולה  |  דבי סער ב"הארץ"  |  תופרת מילים בקול המוסיקה  |  שירים נוספים בקול המוסיקה  |  חדשות  |  תרבות וספרים ב-Ynet  |  תופרת מילים ברדיו החינוכי של קול ישראל  |  דבי סער - ימי שירת יידיש  |  


תאריך ושעה
 

מונה:

     
 

הצד האחר של דודו 
דבי סער
על 'למה לא? - שירים על הגל הקל' לדודו טופז
(הוצאת טרקלין לספרות ולאמנות, 1972)

 
 

 
     
 

התמונה ששודרה בכל ערוצי החדשות נראתה לי מוכרת, אך לא ידעתי להצביע מניִן. היה זה שבועות אחדים לפני שבוע הספר, כששקדתי על סידור הספריה. ספר שירה ששלפתי מאחד המדפים, פתר את התעלומה. על חזית הכריכה התנוססו פני שימפנזה מצולמים בעדשה בעלת פילטר אדום. הפכתי את הספר. בגבו היה תצלום שחור לבן של אדם מהורהר, שידו הימנית מקופלת מאחורי ראשו בזווית זהה לזו של האיש שתמונתו פורסמה בכל אמצעי התקשורת. אך לא רק בתנוחת היד היה דמיון - האדם שעל הכריכה דמה לאיש שעל המרקע דמיון מפתיע - שניהם היו דודו טופז. קראתי את הספר לפני שנים רבות. היום, הגיע המועד לפתוח אותו שוב, ולקראו בפרספקטיבה של זמן, מזווית אחרת.  

 
     
 

הכריכה מסמלת, בעיניי, את הספר כולו. היא ממחישה את הקצוות השונים של אדם בעל אישיות מורכבת, שמחד גיסא מצטייר כמוחצן וכקיצוני, שמוכן לכל פרובוקציה, ואפילו להעמיד שוטה או קוף בחזית הבמה על מנת למשוך תשומת לב ולגרום לאחרים להאזין לדבריו, ומאידך גיסא, אדם בעל צד סמוי מן העין, רגיש ומופנם, שאם רק תטרח "להפוך ולהתבונן בו" – ייחשפו אליך פניו.  

הספר, המלווה באיוריו של הקריקטוריסט זאב, פותח ב"הוראות לקריאת הספר", המודפסות באדום, והכוללות סדרת הנחיות של "אסור" ו"רצוי". שלוש הראשונות הן "מצוות אל תעשה", שפותחות במילה "לא" (באותיות מוגדלות) ומסתיימות בסימן קריאה. הוראות אלה משקפות את רצון המחבר שהספר יזכה במרב תשומת הלב של הקורא, שדבר לא יסיח ממנו את הדעת. שש ההמלצות הבאות הן הוראות "עשה", המתארות תנאים פיסיים רצויים בזמן הקריאה, וכותרתן: "אלא רצוי כך". האחרונה שבהן היא: "בחיוך", מָשָׁל קורץ המחבר ואומר ש"הכל בצחוק", "בערבון מוגבל"

הספר מחולק לשני חלקים עיקריים: שירים שעניינם אהבה, ושירים בנושאים כלליים. השירים מודפסים בדיו שחור, ולרובם מצורף הסבר באותיות אדומות, המבאר בעקבות מה נכתב השיר, או על מי ומה נשען. האסמכתות שאובות מחיי היומיום, מהתנ"ך ומהאגדות, ובהן מוריס בטיטו, נהג המשאית מקריַת מלאכי, ומודעה של בת-עשרה בעיתון נוער, זוכים לאִזכור זהה לזה של המלך שלמה. דומה, שחשוב למחבר, שהקורא יבין בדיוק למה התכוון ומה הניע אותו לכתוב את השיר, והוא אינו מוכן להניח זאת ליד המקרה, או לסמוך על פרשנות הקורא

וכך כותב טופז בפתח השער הראשון:
"תשעה מכל כל עשרה שירים שמושמעים כיום ברדיו כוללים
בהם מלים כמו: "אני אוהב אותך", "Je taime", "I love you"
וכו', בכל מיני שפות.
תמהתני מתי יקום הזמר שישיר פעם אחת בכנות את שיר
האהבה ה א מ י ת י ת המפעמת בלבו. הוא בודאי יישמע
בערך כך:
                     "אני אוהב אותי, 
                     ומי יש לי מבלעדי עצמי,
                     אנא, אני, אל תעזבני,
                     אתה אהבתי היחידה!"
אהבה! איזו מן מלה זאת בכלל?"

הפסוק המסיים את ההקדמה ("איזו מן מלה זאת בכלל") ושם השיר הפותח את הקובץ ("איזו מלה") מרמזים על כך, שהאהבה, על-פי הדובר, שאוּלה מעולם המילים. ואכן, מינים שונים של אהבה מצויים בכל השירים בפרק זה, אך אף לא אחת מתממשת בעולם המעשים. זו יכולה להיות "אהבה מכנית" של משאית מֶק לרכב קונטסה אדום – אהבה המסתיימת באסון ("פַעַם מֶק נלקח לחוד מילואים / בסינַי שֵרֵת, כמו כל הגברים, / ושם חָלם הוא רק לַחְזור / לפגוש אותָהּ שוב ברמזור, / וכשגָמר את השֵרוּת / נסע לצומת במהירות, / ושם לאור הרמזורים / איבֵד הוא כל מעצורים, / חיש קָרַב אליה / ואז עָלה עלֶיה..."), או אי הבנה בין הדובר לתיירת מחו"ל שעולה לרִכבו כטרמפיסטית. בשיר זה ("אקסידנט") בורא המחבר בדמיונו פנטסיה ("הרגשתי איך הדם שלי עולה אל הפנים / ואיך הלב שלי עכשיו נמצא בָעננים, / ואף על פי שלא אמרה עדיין אף מלה, ראיתי את עצמי חתן והיא זוֹ הכלה..."), מבלבל בין החלום לממשות ("וכאן, פשוט מתוך חיבה, הנחתי את ידי / על ברך התיֶרת, שהיתה מזמן אשתי,"), ומוטח אל המציאות ("אך היא צרחה: תוריד ת'יד, יא חתיכת חמור, / אני יורדת כאן עכשיו, עצוֹר מִיָד, עצוֹר!"). גם לשיר "פגישה באדום" אין Happy-End, ובו מסופר כיצד כתוצאה מחילוף הרמזור לירוק, הוחמץ הסיכוי לחידוש הקשר עם החָברה לשעבר: "ועמדנו עוד רגע לומר זה לזו: / "מוכרחים מֵחדש לנסות". / אך האיש ברָמזור התחלף לירוק / אז אמרנו רק: "להתראות"."

שירי הפרק אינם אופטימיים. האהבות המתוארות רוויות משברים, דילמות ואכזבות, ומושפעות מגורמים חיצוניים, אך גם מדעות, מחשבות, וכוחות פנימיים העומדים בסתירה זה לזה. בשיר "להיות לבד", לדוגמה, מבוטא המתח, שנובע מהניגוד שבין השאיפה להיות "ביחד" לַצורך להיות לבד. המחבר מתאר בת זוג מושלמת, שיודעת להעניק לו הכל, עד כדי כך שהוא מודה: "קשה לי באמת למצוא בך חיסרון", אך אפילו כשהאהובה מושלמת, מנצח אצל המחבר הרצון להיות לבד: "לכן אולי זה לָך יישמע קצת מוזר / אם אומר לך שאני עוזב אותך מחר, / תאמרי: "זה מגוחך, פזיז וגם טיפשי", אבל אני פשוט רוצה להיות חופשי".

בשיר "אל תעשי את זה קל בשבילנו", בו נוקט המחבר בלשון רבים, מוצג הפער שבין הרצון שבחורה לא תתמסר בקלות ("אינך מבינה שהמתח אצלנו / חשוב עוד יותר מהסוף"), לבין התשוקה שה"כיבוש" לא יהיה קשה ("אך אַל תנסי זאת הָעֶרֶב עלינו, / הָעֶרֶב הֲיי קְצת שוֹנָה"). ב"חלום ליל קיץ" (ששמו מרמז על המחזה "חלום ליל קיץ" מאת שייקספיר) עולה סוגיית היצר המיני משתי זוויות נוספות: בהקדמה, בחורה שכל הווייתה אומרת הִתגרוּת מפריעה למנוחת המחבר: "השתרעתי לי בכסא-נוח... מנסה לתפוס קצת שלוה... ואז היא הופיעה. דוקא מולי! פרובוקציה על שתיים..." ואילו בשיר הבחורה היא המושׂא שסביבו טווה המחבר חלומות: "לוּ הייתי שמש.../ ואַתְּ היית שוכבת תחתי בבגד-ים... // לוּ חול-ים הייתי... / ואַתְּ היית שוכבת עלי בבגד-ים.../ לוּ גל-ים הייתי... / את כל גופך הייתי / מרטיב וגם שוטף... / על החוף יושב / מביט בךְ ורוקם לי / חלומות בַּלב".

ב"בת השכן" מאבד המחבר את זו שאהב בלִבּוֹ כיוון ש"ידעתי הבט בו ידעתי אֲהוֹב / פשוט לא ידעתי מתי גם לקטוף". הילדה מדומה לפרח עליו משקיף המחבר במשך שנים, עד ש"בוקר אחד עלם-חן חַייכנִי / עָבַר שם אל מול חלוני / קָטף את הפרח מעל גבעולו / נָעץ את הפֶרח בְדַש מעילו...". בהקדמה מצויים פרטים נוספים: הילד המאוהב גירש את הילדים ששיחקו עם בת השכן: "צעקתי להם: "ילדים, לכו לשחק בחצר שלכם!"". כעבור שנים, כש"סביב כתפיה היתה כרוכה ידו הגברית של רב"ט צעיר מהשריון", הוא היה רוצה לצעוק: "בוא הנה, חביבי. אני הייתי לפניך", אך נמנע מכך. הילד הצעקן הפך למתבגר ביישן שלמד לעדן את רגשותיו, ולהמיר את הרצון לצעוק ולהבריח מתחרים – בכתיבת שירה: "אבל התביישתי. אז כתבתי שיר."

מגוון האהבות הבלתי ממומשות מבהיר את תחושת חוסר האונים, התסכול וכמעט הֵעדר התקווה, המופיעים בשיר הפותח את הקובץ, "איזו מלה": "אהבה, אהבה – איזו מלה, / בקולנוע, בספר, בשיר / רבּים מוכנים גם למות בגללה / אך אותה איש איננו מכיר. // אתם אומרים שאין לי כלל שום חוש רומנטי / אתם קוראים לי ציניקן ללא סיבה, / הרי אינני מין אחד כזה, סְתָם אנטי - / ניסיתי וניסיתי - ולא בא! / אבל אם פעם אתאהב, הנה הִבטחתי / לכל אחד אישית פה לצלצל, / וגם אכחיש סופית כל מה שכאן אמרתי, / שרק יִקרה לי, כבר יִקרה לעזאזל!". רצף שירי האהבות הבלתי מושגות מחזיר את הקורא למסקנה הבלתי נמנעת המופיעה כבר בהקדמה, על-פיה האהבה האמיתית היחידה האפשרית היא האהבה העצמית.

*

הפרק השני נפתח בהשוואה של המחבר למלך שלמה:

"חיי אדם לעומת הנצח – מה הם?
גודלו של אדם לעומת האין-סוף – מה הוא?
בזמנו הייתי מוטרד מאוד במחשבות מסוג זה ומצאתי נחמה
בעובדה שגם שלמה המלך, החכם מכל אדם, התלבט באותה
בעיה (עיין בספרו רב המכר "קהלת" פרק א').
יום אחד נפלה לידי אגדה יונית עתיקה באותו נושא."

חוסר התוחלת ואזלת היד של האדם מטרידים את מחשבת המחבר, והוא מנסה להשיב על שאלות אוניברסאליות כמו: מהו הנצח, מהם חיי אדם לעומת הנצח, ומדוע "צדיק ורע לו". השיר "יום בנצח", הנשען על אגדה יוונית, מספר על סלע עתיק יומין ויהיר, העומד בקצה העולם. דבר אינו יכול לו פרט לציפור זעירה, המזדמנת אליו אחת לאלף שנה ומחדדת בו מקורהּ. פעולה זו שוחקת את הצוק, וכשיישׁחק כולו ויהפוך לאבק, תצא בת קול "ותכריז כי בַנֶצח עָבַר יום אחד. // כך אותה אגדה עתיקה מספרת, / ואפשר גם ממנה הסק מסקנה; שאפילו הנצח נראה קצת אחרת / אם בוֹ מנקרת ציפור קטנטנה." ומסקנה נוספת שניתן להגיע אליה היא, שאם ציפור קטנטנה יכולה לסלע נצחי – לא כל שֶׁכֵּן האדם.

גישה הפוכה, המעידה על אזלת ידו של האדם, נמצאת בשיר "איוב": "איוב, איוב, אדם ישר, / איוב, איוב, גורל אכזר, / מתי תבין שהאדם / רק כלי משחק הוא בעולם, / רק כלי משחק עלוב, קטן, / בין אלוהים והשטן." גם בשיר "סדום" מובעת ביקורת סמויה על אלוהים: אשת לוט מגלה, שלמרות הבטחת ה' למחות את סדום ועמורה מעל פני האדמה, עומדת העיר על תִּלה. הגילוי מזעזע אותה והיא רוצה לחשוף זאת בריש גלי ("וכמעט ומִפי / נתמלטה בקול רם / זעקה איומה, מאַיֶמֶת: / האזינו אלַי / כל תושבי העולם – סדום לא חָרְבָה, היא קיימת!"), אך בבואה לזעוק האל "חתם לשוני / וציוָני לשתוק / ולפתע – קָפָא בי הכל..." 

בשיר אחר, "תסביך ישראלי", שוהה המחבר בלונדון ומבקש להיות ככולם ("אני אזרח עולם, / אין מדינה לי, ולא דת או עם"), אך גלויה ששולח אליו חבר הנמצא במוצב על גדות התעלה מוכיחה לו, שזיקתו לארץ ולעם אינה ניתנת לביטול, והשיר מסתיים במילים: "אך בתיבה מונח לו צו המילואים..."

שאלות נוספות כמו: מה משמעות האנושות ומה מותר האדם, עולות בשיר "לשם מה קיימים יתושים בעולם". התשובה אליבא דמחבר היא, שבזכות היתוש עשויים להיוולד ילדים: היתוש מזין את הצפרדעים, שמקיימות את החסידות, שמביאות את הילדים לעולם. "מחזור חיים" זה, המערב אגדה עם עובדות ביולוגיות, מסתיים במסקנה, שאַל לו לאדם להתגאות, או להרבות בקושיות, כי לכל יצור בעולם טעם וסיבה, ואין לפגוע אפילו ביתוש, כי "יבוא היום ובגללו – עוד יֶלד יִוָּלֵד!"

בשיר "לידה" מתוארים חבלי היצירה כמאבק בין היצירה ליוצר. הספר מוצג כישות עצמאית, שבית הגידול שלה הוא המחבר. הוא זועק ומשתולל בקֶרב יוצרו ומאלץ אותו לכתבו, ובצאתו לאור אומר לו היוצר: "זמן רב שָהיתָ כאן אצלי, / ומעתה – אינך שלי..."

המחבר אינו בוחל בניתוץ מיתוסים, במחאה ובהתרסה אפילו כנגד האל. אך הוא אינו מסתפק בבחינת הקשר עם האלוהים ועם הזולת – בשיר "סכיזופרניה" מבוטאים מורכבותו וריבוי פניו של ה"אני", הקשר הדואלי וההפכפך של האדם עם עצמו:

מש הלכתי ליַד שפת הים,
וראיתי אדם אשר לא היה שָם,
אמרתי "שלום", אך הוא לא עָנָה
וכיצד יענה, הרי הוא לא היה.
                      חשבתי - מוּזר,
                      אֶראנו מחר
                      וכך לו אוֹמַר: 
                      תחליט בן-אדם
                      אתה שָם או לא שָם?
היום שוב הלכתי ליַד שפת הים,
ושוב לא היה שם אותו בן-אדם,
הִכרתִיו מאתמול ואמרתי "שלום",
אך הוא לא ענה לי שלום גם היום.
                      חשבתי - מוזר,
                      אראנו מחר,
                      וכך לוֹ אוֹמַר:
                      תחליט בן-אדם
                      אתה שָם או לא שָם?
מחר שוב הלכתי ליַד שפת הים,
ושוב לא יהיה שָׁם אותו בן-אדם,
אף פעם הוא שָׁם לא יהיה, אין סָפֵק -
מתי כבר מִשָם הוא סוף-סוף יסתלק?"

חשתי, שעולים מהספר שני קולות: בוטה ומעודן, שההומור והאירוניה מחפים על בדידות עמוקה. התחושה הועצמה מהשינויים בצבע האותיות. באדום: דמות לֵץ, בדרן-בדחן אימפולסיבי ויִצרי, שמוכן לכל פרובוקציה, תעלול והשתטות כדי להתבלט ולהִשאר בקדמת המסך. בשחור: פילוסוף ציני-רציני, שמעדן וממיר את דחפיו למחשבות ולשירה, אדם רגיש שמחפש אהבה ומשמעות וזקוק לחיזוקים.

וכך נגמר השיר "זמן", המסיים את הקובץ: "אנא דקה, התארכי נא, / אנא, שעה, התמתחי, / נא חיַי, התמשכו עוד ועוד, / עוד יש לי כל כך הרבה ל"... השיר נקטעדבר המעורר תחושת בהילות, כאילו קוראים החיים למחבר להזדרז ולחיות. בשבוע שעבר, 37 שנה אחר כך, ניסה (על-פי התקשורת) טופז לקפד את פתיל חייו, לאחר שפגע, לכאורה, במי שכנראה דימה לְאויב המאיים לגזול ממנו את האהבה שמצא. 

אני מגנה אלימות מכל סוג ומין שהוא, ומאמינה שעל מי שפוגע ברווחתו ובשלומו של הזולת לתת את הדין על מעשיו, אך בה בעת, אם יתגלה שיש בדברים המיוחסים לו אמת, אצר בכל לבי גם עליו, ועל שהצד ה"אדום", בעל הצורך להיות "הראשון בַּמִּדְרוּג", גבר על ה"אדם". בהקדמה ל"חלום יום קיץ" כתב המחבר: "כבוד השופט, הבן-אדם הוא רק בן-אדם!".

בראשית היו חייו כמו דף לבן. הוא כתב אותם באדום-שחור.

 
 

 
 

דבי סער, יוני 2009

 
     
 

למה לא/דודו טופז (1972)
1972 

טופז, 1972

טופז, יוני 2009
דודו טופז
יוני 2009

 
     
 

יותר מחודשיים שכבה הרשימה הזו במחשב שלי. רציתי לשלוח אותה לפרסום, ומסיבות שונות, הדבר התעכב.
אמרו חכמינו: "או חברותא או מיתותא" - בדידות קשה ממוות. 
הבוקר, בתא מעצר, עטוף בבדידות וברגשות בושה, שם דודו טופז קץ לחייו.
מי יתן ונשמתו תמצא מנוחה.  

 
 

 דבי סער, 20 באוגוסט 2009

 
     
     
 

 
     
     


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

כל הזכויות שמורות לדבי סער  ©  All rights reserved by Debbie Saar