פורסם בכתב העת 'מאזְנַיִם', גליון מס' 1, כרך פ', שבט תשס"ו, פברואר 2006
על 'מצוקות נעורים' לדנילו קיש (הוצאת כרמל, ירושלים, 2005, 108 עמ')
תירגמה מסרבית-קרואטית והוסיפה אחרית דבר: דינה קטן בן-ציון
קיש, יליד סוּבּוֹטיצה שעל גבול הונגריה, בן לאם נוצרייה ולאב יהודי, משתף את הקורא בחוויות אוטוביוגרפיות מילדותו. אהבה ראשונה, מערכות היחסים בין בני המשפחה, הלבטים וההתמודדויות של כל אחד מהם, קשרי החברות שהוא יוצר, כל אלה מובאים בפני הקורא בלשון ציורית והומוריסטית דרך עיניו ובשפתו של ילד. הסיפורים ספוגים בתיאורים של אורח החיים שהיה נפוץ באותה התקופה בכפרים, והם מבושמים בניחוח הפשטות והַקִּרְבָה לטבע. מקומות ואנשים משורטטים ביד אוהבת, כשבה בעת מרחפים מעל, כעננה שחורה, אימת הכיבוש הנאצי, המחסור אליו נקלעת המשפחה, והיעלמותו של האב.
"קול שאון מתחת לחלון הגיע לאוזני וחשבתי שבאו להרוג את אבא שלי. ואז הכינור העמיד את הכול בספק ושחרר אותי מהפחד. האיש שניגן תחת חלוננו לא היה אמן דגול, אך היה ברור כי הוא מאוהב באחותי, אנה. לכינור היה קול אנושי. מישהו, מאוהב בכל לבו בכוכבים, באחותי אנה, שר בביישנות, משתדל להעניק לקולו גבריות ועומק ככל האפשר. אך אף על פי כן נדמתה השירה ללחישה: "למה ברא אלהים את האהבה... למה הלילות..." ואז מצאה אנה לבסוף את הגפרורים ולאורם ראיתי אותה להרף עין, עומדת מאחורי הוילון, בלבן. כשחזרה ונשכבה שמעתי את אמי, נרגשת, אומרת כמעט בלשון מכתם: "אנה, זכרי אחת ולתמיד. כששרים למישהו סרנדה, צריך להדליק גפרור. זה הביטוי הנאצל של תשומת לב." (מתוך הסיפור 'סרנדה לאנה', עמ' 29).
שבו את לבי הכתיבה האסוציאטיבית והנאיבית, ואהבת החיים של "הילד קיש", חרף משברי גיל ההתבגרות וצל מאורעות המלחמה.
דנילו קיש נמנה בין החשובים שבסופרי יוגוסלביה-לשעבר, היה מועמד לפרס נובל, ונפטר בשנת 1989 מסרטן הריאה.
